למידה אקטיבית
"חברים יש הרבה ואילו הורים רק שניים, במקרה הטוב".
"אתם אוהבים את ילדיכם. אם התנהגותם גורמת לכם לא לחבב אותם, תארו לעצמכם איך יגיבו אליהם אנשים אחרים, אדישים כלפיהם. אותם אנשים אחרים יענישו אותם בחומרה- בהתעלמות או בהתעללות. אל תיתנו לזה לקרות. מוטב שתלמדו את השדונים הקטנים שלכם מה רצוי ומה לא, כדי שיהפכו אזרחים מועילים בעולם שמחוץ למשפחה"
מהספר "12 כללים לחיים", פרק "אל תיתנו לילדיכם לעשות דברים שיגרמו לכם לא לחבב אותם" – מאת ג'ורדן פיטרסון, עמ' 134-167.
יש כאלה שיסכימו, יש כאלה שלא - ואני בטוחה שיש יותר מתשובה אחת.
ג'ורדן פיטרסון הוא מבקר תרבות ופרופסור לפסיכולוגיה מאוניברסיטת טורונטו. במשפט אחד ולא מדויק הוא מסביר בפרק כי תפקיד ההורים הוא ללמד את הילדים מה נכון ומה לא נכון בחברה, בתא המשפחתי ולהכין אותם לעולם הגדול - כי כשהסביבה תלמד אותם את השיעורים הללו, זה יכאב יותר והם לאו דווקא ידעו להתמודד ואף לא יהיה להם ארגז כלים (כמובן ישנם גורמים ודעות נוספים עליהם הוא מדבר. אם מעניין אתכם, תקראו עוד, ללא ספוילרים, אך ממליצה באהבה רבה!). אני באופן אישי, גם כן מסכימה איתו. אך אנצל את ההזדמנות להעלות נושא שונה –
דרך הלמידה ותיווך המסר.
ישנן מספר תיאוריות בתחום הלמידה לפי תורת ההכרה (אפיסטמולוגיה - ענף של הפילוסופיה שבו נחקרים טבעה, מקורותיה וגבולותיה של הידיעה) *:
גישה אובייקטיביסטית – הידע קיים בפני עצמו. המורה למד אותו והוא מעביר אותו לתלמידים - מכלי מלא לכלי ריק.
גישה קונסטרוקטיביסטית – הידע נבנה באינטראקציה של הנלמד עם הזולת. *
תהליכי למידה פעילה וקונסטרוקטיביסטיים מעודדים לעיתים קרובות אלמנט של דיון. הלומדים מתבקשים להביע את השיעורים שהם למדו. תהליך זה עוזר לילדים לשלב טוב יותר את מה שלמדו. הם מסוגלים לעזור זה לזה להכניס את השיעור להקשר במונחים שלהם. במהלך למידה פעילה, ילדים מסוגלים בקלות רבה יותר לחבר בין נושאים חדשים לבין מה שהם כבר יודעים ומבינים. זה עוזר ליצור בסיס חזק יותר של ידע, והילדים יכולים למקם את הידע הזה בהקשר שמתאים להם. *
דוגמה מעולם הטיפול הרגשי במים: כשאני עובדת עם ילדים עם פחד מים או עם עודף ביטחון במים, הלמידה הכי נכונה של תכונות המים – היא למידה פיזית. אם ילד/ה מגיעים לבריכה עם פחד מים, ההתמקדות העיקרית היא להראות שהמים מציפים, שיש לילד שליטה בהתקדמות שלו במים בעזרת תנועות מקדמות או אביזרי ציפה, ושיש חוקים בעומק וברדוד. כשאני עובדת עם ילד עם עודף ביטחון במים, אני נותנת לו לחוות את הסכנות במים (עם נוכחות כמובן) בכדי לפתח את החשיבה ויכולת הסקת מסקנות במצבים הדורשים זהירות.
אני באופן אישי תמיד ממליצה להלביש את המצופים בתוך המים כשהילד עם ההורה כבר בבריכה, על מנת ללמד את הילד את המשמעות של המילה "מצופים" - מעבר למשמעות הסמנטית שאנחנו מבינים כמבוגרים, נדרש מהמבוגרים להראות דוגמה פיזית בהבדלים בין להיות עם מצוף ובלי מצוף וכך ללמד את הילד את המשמעות של להיכנס למים ללא מצוף או ליווי מבוגר. ברגע שהילד לא מבין את מטרת המצוף באופן פיזי - נמצא את הילדים קופצים למים ללא אמצעי בטיחות וללא הבנה מדוע אנחנו כועסים עליהם על כך.
בהמשך לדבריו של ג'ורדן, אני מאמינה שזה תפקיד ההורים ללמד את הילדים לקראת המציאות שבחוץ. לא לתת למציאות לפגוע בהם וללמד אותם את השיעורים, שחלקם אף שיעורים עם מסרים שגויים שלא בעד ערכי המשפחה.
תזכרו - תפקיד ההורים הוא ללמד את הילדים להתנהל בעתיד. אתם הדוגמה האישית שלהם, אתם המנטורים שלהם, המצפן הערכי שלהם. גם אם אתם נתקלים בהתנגדות, "תנשכו שפתיים, תיקחו נשימה ארוכה" ותאמינו שאתם פועלים לטובתם לטווח הארוך.
תשאלו את עצמכם - איך הייתם רוצים לראות את הילדים שלכם עוד 40 שנה? עם אילו יכולות חברתיות? עם אילו ערכים? עם כמה עוצמה וחוזק? עם איזה ארגז כלים אתם רוצים שהם ירכשו לעתיד? ובאחריות מי ללמד אותם את הכלים הללו?
ביביליוגרפיה:
