התפרצויות זעם

בימינו ישנה מודעות גדולה לטיפולים ריגשיים לילדים במסגרות שונות, בע"ח, סוסים, אומנות וטיפול הידרותרפי. במהלך השנים בעיסוק שלי עם ילדים בעבודה במים עולה הרבה מן המשותף אצל רוב הילדים המגיעים לטיפול רגשי – אחד מהם, התפרצויות זעם בגילאים השונים (התואמות גיל להתנהגות וכאלה שפחות מסיבות שונות כמו שינויים בתא המשפחתי- גירושים, לידה של אח וכו'). 

הגיע אלי ילדה, בת 5, לאחר לידה של אחותה הקטנה. היא האמצעית בין 3 אחיות (האחות הבכורה ניגשה לטיפול רגשי במים גם כן). ההורים העידו על התפרצויות זעם בתדירות גבוהה וללא סיבתיות, כמעט על כל סיטואציה הקשורה לרכוש, לחלוקה, ולאמא - אך במקביל בגן הגננת העידה על התנהגות יציבה, ללא שינויים ואף אצל הסבים והסבתות ללא שינוי משמעותי. התפרצויות זעם שבאו לידי ביטוי באלימות פיזית כלפי הבכורה, צרחות, בכי לא פרופורציונאלי כלפי האמא בעיקר. 

בפעם הראשונה כשנכנסו למים, לא נראתה התנהגות לא אופיינית לגיל או למצב, בגדר הנורמה המצופה לילדה בת 5 שחווה שינויים. אך בערך בטיפול ה-4 (חודש לאחר שנכנסה לבריכה בפעם הראשונה), ביקשתי ממנה לבצע משימה שידעתי שתתסכל אותה ואף תסרב לה, וכמו שציפיתי, סירבה לבצע את המשימה. הילדה הכירה את הנדרש ממנה לבצע בבריכה לפני הבחירה החופשית שלה של משימות כיפיות יותר. העמדתי אותה מול החלטה - האם היא בוחרת לבצע את המשימה, או בוחרת לצאת מהמים- כי בבריכה יש נהלים ויש סדר, קודם משימות של המדריך ולאחר מכן בחירה אישית, כפי שהיא מכירה. 
וכפי שציפיתי (וחיכיתי) הגיע ההתקף זעם הראשון- היה בכי רב, וניסתה "לברוח" ממני בבריכה ולשחק במשהו שלא אפשרתי לה. ופעם נוספת ואחרונה, העמדתי אותה מול החלטה שלה- לשתף פעולה ולמצוא פתרון משותף לבעיה או לצאת מהבריכה. כפי שתיארתי לעצמי – היא כבר לא הייתה פנויה להקשיב ולכן הוצאתי אותה החוצה והתיישבנו במדרגות. לאחר בכי רב וניסיון שלי להתקרב אליה (בסוף אישרה לי לחבק אותה) – דיברנו, על מה היה מתסכל, איך גרמתי לה להרגיש עם זה שחייבתי אותה לבצע משימה שהיא לא אוהבת ונמנעת ממנה, כמה היא רצתה לעשות משהו אחר למרות שהיא יודעת מה החוקים, איזה פתרונות אפשר להציע בפעם הבאה. 

בבריכה- ההתרכזות בשיח רגשי במצבי תסכול היא המשימה העיקרית- לא ההסתגלות למים, ולא השחייה, אלא שיח רגשי שצף בעקבות מצבי תסכול. ככל שילדים ילמדו להביע את עצמם ולדבר על הרגשות שלהם- ככה נצליח להגיע איתם לפתרונות, שלא תמיד יאהבו, אך בשיח ניתן להסביר מה הוא שחור, לבן ואיפה אפשר למתוח את הגבולות, גם ביחסים בניהם, וגם בהתבוננות שלנו כלפי עצמנו איפה אנחנו יכולים להתגמש. 

ילדים חווים שינויים ביממה אחת כמו רכבת הרים, עליות וירידות, מצבי רוח משתנים- אך כשמתרחש שינוי בסדר גודל כזה- כמו לידה של אח קטן- קשה לצפות להתיישרות מהירה של המצבי רוח, לפעמים צריך לאפשר, לפעמים צריך לדבר- מה שבטוח, השינוי דורש הרבה סבלנות, משני הצדדים- כי בסוף, 

המטרה העיקרית- רכישת כלים להתמודדות עם שינויים.